ד"ר נונה קוכינה

הייתי בת 17 כשהתבשרתי בשתי בשורות. הראשונה – התקבלתי למכון לרפואה בעיר מינסק, והשנייה – על-פי תוצאות בדיקה היסטולוגית נקבע לי האבחון:לימפוסרקומה. הגידול, המתפתח במהירות, חנק אותי, הלחץ גדל וירד מן הצוואר למטה. טרם הניתוח נאלצתי לעבור סדרה של הקרנות בתקווה, כי הגידול יקטן. בשל מגפת השפעה לא הרשו לאמי לבקר אותי. באותה עת החשיך מוקדם. עמדתי ליד החלון ודמעות בדידות, פחד וייאוש זלגו על לחיי במקביל לשלג שירד מעבר לחלון. התחילו להוביל אותי להקרנות, נכון יותר להקרנות הלכתי בעצמי, ואילו חזרה הסיעו אותי על כסא גלגלים. אמי ידעה את השעות בהן היו מלווים אותי לטיפול, היא הייתה מתקרבת בריצה, נותנת נשיקה, ואחר-כך מחכה בקור וברוח שיובילו אותי בחזרה בכסא גלגלים. במהלך הטיפול הייתי לבד בחדר עם קירות עבים בצבע חול כהה. את גופי המותש מחצו באמצעות סינר עופרת, כך שאי אפשר היה לזוז. כאשר נותרתי לבדי למספר דקות של הקרנה, היה נדמה לי שאני נופלת לתוך בור חשוך ואיני מצליחה לצאת משם, היות וקירות הבור אנכיים וחלקים. היה נדמה לי שסדרת ההקרנות לפני הניתוח לא תסתיים לעולם. בו בזמן הוחלט להוסיף לי טיפול הורמונלי (דקסומטזון). הניתוח נדחה, היות והגידול היה צמוד לעורק ראשי וממדיו לא קטנו למרות טיפולי הרנטגן. הסיכויים לעבור ניתוח רדיקאלי, דהיינו הסרת הגידול, היו אפסיים. כתוצאה מהטיפול ההורמונלי נוספו תופעות לוואי. הגוף התמלא בצקות, הפנים הפכו פני ירח, ומאוחר יותר מנת יתר של הורמונים גרמה לפריחה מוגלתית, שהפכה בהדרגה לקליפה קשה, שכיסתה את הגוף כולו. לכל זה נצטרפה טכיקרדיה, קשיי נשימה, כאבים בעצמות וחולשה. כמו כן אני זוכרת כיצד התחלתי לאכול את כל הבא ליד: לחם, ממתקים, לפתנים ואפילו מרק תוצרת בית חולים. חיכיתי לבואה של אמי עם משלוח האוכל, אבל עוד יותר חיכיתי שתעזוב, בכדי לאכול את הכל ללא הבחנה. התבגרתי: מדי יום ראיתי אנשים נפטרים. בערב לפני הניתוח כל המחלקה שכנעה אותי לחתוך את צמתי. אמרתי: "לא!". כל כוח ההתנגדות שלי למוות היה בתוך המלה הבודדה הזאת! בבוקר אבי הגיע ושם לי על רגל אחת נעל לבנה, ועל השנייה – אדומה. הוא אמר "בתי! תלכי בהן, עד שיהיו חורים". חמש וחצי שעות לאחר תחילת הניתוח פרופ' קבקוב יצא ואמר: "זה הסוף! פגעתי בעורק הראשי. דקותיה של הילדה ספורות". אבל האל לא זנח אותי, לא נפטרתי! בתוך שבוע של טיפולי כימותרפיה הפכתי לשלד עצמות עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים ונפיחות ענקית בצוואר. הפנים היו מכוסות שיער פלומתי שחור לאחר התרפיה ההורמונלית. השיער נשר קבוצות קבוצות, צמתי המפוארת הפכה לדקיקה. את המראה בחדר בו שכבתי, הורידו מן הקיר ולקחו כליל. רק תודות לרופאים אמיתיים, רצוני לחיות, אנרגיה בלתי נלאית ואופטימיות של אמי, תודות לתפילותיה של סבתי, נותרתי בחיים לאחר שביקרתי אצל המוות! המוצרים של "Dr. Nona" – זו מתנה גדולה, אותה ברצוני להעניק לאנשים נזקקים! לאנשים המאבדים את קרן התקווה האחרונה! לאנשים חסרי הגנה וחסרי מגננות בפני המוות! לאנשים באותו מצב, בו הייתי אנוכי! לשם כך שרדתי ותודות לאנשים כמוני - מעורבים וחסרי אדישות - ייצרתי את התוצרת שלנו!